השלמת תואר אקדמי לאחים ואחיות מוסמכים - חלק ראשון 

יעל (שם בדוי) היא אחות מוסמכת שסיימה בית ספר לאחיות בשנת 1981. בשנת 2000 השלימה תואר אקדמי ראשון באוניברסיטת בר אילן ושובצה בסולם שכר אקדמי לאחיות כבעלת תואר ראשון. בשנת 2006 השלימה תואר אקדמי שני באוניברסיטת בן גוריון ושובצה בסולם אקדמי לאחיות כבעלת תואר שני. בשלהי שנת 2010 נעתרה נציבות שירות המדינה לבקשתה לצאת לפנסיה מוקדמת בתנאים מועדפים ומועד הפרישה נקבע לתאריך 31.3.2011. אולם אז הודיע לה מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות, שההכרה בתואר הראשון שלה ניתנה לה בטעות. הטעות תוקנה, היא שובצה בסולם שכר אקדמי לאחיות כבעלת תואר ראשון ונדרשה להשיב למדינה הפרשי שכר.

הסיפור האישי של יעל הוא סיפור מאפיין קבוצה גדולה של אחים ואחיות מוסמכים, שסיימו בית ספר לסיעוד ללא תואר אקדמי, כפי שהיה מקובל בעת ההיא. חיסרון זה מנע מהם קידום בתפקידים ובשכר. השלמת לימודים לקבלת תואר אקדמי בסיעוד היתה אפשרית רק במרכז הארץ, באוניברסיטאות שבהן היה בית ספר לרפואה (ירושלים ותל אביב), אך זו לא הייתה אפשרות מעשית לאחים ואחיות המתגוררים ועובדים בפריפריה של מדינת ישראל. לפתרון בעיה זו התגייסה אוניברסיטת בר אילן, בשיתוף  מנהל הסיעוד במשרד הבריאות ומנהלות בתי הספר לסיעוד, בנתה תואר על בסיס הסילבוס לסיעוד באוניברסיטאות תל אביב וירושלים וקיבלה אישור של המועצה להשכלה גבוהה להעבירו במכללות האקדמיות שבחסותה (צפת, אשקלון, עמק יזרעאל, הגליל המערבי ומכללת יהודה ושומרון). השלמה זו הקנתה לחברי הקבוצה השכלה שוות ערך ללימודים במוסדות אקדמאיים המעניקים תואר B.Aבסיעוד.

אלא שמיד לאחר פתיחת המסלול התברר שקיימת אי בהירות בנושא זה. 7 חוזרים פרסם מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  בתקופה של שנתיים וחודשיים, בנושא ההכרה בתואר האקדמי שיוכר לאחים ואחיות מוסמכים, שכל אחד מהם שינה את קודמו או ביטל אותו. נוצרה אי בהירות שגררה דיונים מוקדמים במשרד הבריאות ובסופם כינס מנכ"ל משרד הבריאות דיון במשרדו (ביום 27/05/96), שבו השתתפו ראש מנהל סיעוד, ראש מחלקת הדרכה במשרד הבריאות, נציג אוניברסיטת בר אילן ונציגי חמשת המכללות אשר בחסותה האקדמית.

בתום הדיון החליט מנכ"ל משרד הבריאות להכיר בכל הסטודנטים שהחלו לימודיהם עד שנת הלימודים תשנ"ז/תשנ"ח (המתחילה באוקטובר 1997) ללא אפליה ביניהם. בהחלטתו משתקפת מדיניות משרד הבריאות כלפי האחים והאחיות המוסמכים תושביה הפריפריה של מדינת ישראל כדלקמן: "מנכ"ל משרד הבריאות רואה את השוני והשונות בין חלקי הארץ השונים ביכולת ובנגישות של הפרט להגיע לאזור המרכז על מנת ללמוד ולהעשיר ידע והשכלה. בכוונת משרד הבריאות מתוך ראיה לאומית לעודד ולפתח תוכניות לימודים באזורים רחוקים ודלילי אוכלוסין. ד"ר אורן מבחין בין 2 אוכלוסיות: א. אוכלוסיה בתהליכי לימוד. ב. אוכלוסיה המתעדת ללמוד. לגבי האוכלוסייה שכבר נמצאת בתהליכי לימוד, יש לאפשר לה לסיים הלימודים וללא משברים...". החלטה זו הפכה לימים להחלטת שר הבריאות, אשר החיל אותה גם על מכללת אריאל. בהתאמה פרסם משרד הבריאות/מנהל הסיעוד בחודש פברואר 1998 הודעה בעיתונות היומית, שהתוכניות האקדמיות ל- B.A כללי, רב-תחומי או משולב לא תוכרנה להשמה לשכר וקידום לאחיות, למי שיחל לימודיו בחודש אוקטובר 1997 ואילך.

החלטה זו לא קוימה ולכן עתרו 825 אחים ואחיות מוסמכים (ויעל בתוכם), תלמידי אוניברסיטת בר אילן וחמש המכללות שבחסותה האקדמית, לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 2870/98). עתירה זו הסתיימה בפשרה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה התואר הראשון שהוענק לעותרים מטעם אוניברסיטת בר אילן, בגין לימודים בפקולטה למדעי החברה בחוג המכונה החוג המשולב, באחד משני מסלולים: חברה וחיים או חברה טבע ? מיקרו (שכונה באוניברסיטת בר אילן ובמכללות שבחסותה האקדמית גם בשם מסלול פרט), יוכר לצורך שיבוץ בסולם שכר אקדמי לאחיות, לגבי כל סטודנט שהתחיל לימודים לפני שנת תשנ"ז (כלומר אוקטובר 1997), סיים את אחד משני המסלולים האמורים, השלים בנוסף לתוכנית הלימודים המקורית קורס מינהל מערכות בריאות והציג תעודה אקדמית מתאימה של אוניברסיטת בר אילן. תנאים אלה תאמו להחלטת מנכ"ל משרד הבריאות, בתוספת קורס מינהל מערכות בריאות. יעל עמדה בתנאים אלה במלואם, היא החלה לימודיה בחוג המשולב במסלול חברה טבע ? מיקרו (שכונה כאמור גם פרט) בשנת תשנ"ה, סיימה אותם (כולל קורס מינהל מערכות בריאות) בשנת תש"ס (2000) והייתה זכאית להכרה בתואר ממועד זה.

על יסוד האישורים שהציגה התואר הוכר, יעל שובצה בסולם שכר אקדמי לאחיות והחלה לקבל שכר כאקדמאית. בשנת 2004 התקבלה ללימודי תואר שני (M.A.) באוניברסיטת בן גוריון בנגב בפקולטה למדעי הבריאות, על בסיס התואר הראשון הנ"ל ללא כל דרישות השלמה. יעל סיימה את לימודיה בחודש אוקטובר 2006, קיבלה תעודת M.A. בחודש יוני 2007 ושובצה בסולם שכר אקדמי לאחיות כבעלת תואר שני, הועלתה בדרגה בתפקידה כאחראית מחלקה במוסד הרפואי בו עבדה ובחודש אוגוסט 2007 החלה לקבל שכר בהתאם כבעלת תואר שני.

בחודש דצמבר 2010 הגישה יעל בקשה לצאת לפנסיה מוקדמת (וגם יצאה באישור מעבידה לחופשה לקראת פרישה), אולם אז התערב בעניין מר מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות, מסיבות שמעולם לא הובהרו, והחליט שהתואר הראשון שהוענק לעותר על ידי אוניברסיטת בר אילן הוכר לה בטעות, מבלי להסביר באיזה טעות מדובר. זמן קצר לאחר מכן קיבלה יעל מכתב מאת המנהלת האדמיניסטרטיבית במקום עבותה ובו הודעה על ביטול השיבוץ שלה בסולם שכר M.A. והעברתה לסולם שכר B.A. "וזאת על פי הנחיות משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה", הנחיות שלא הועברו אליה מעולם. בעקבות זאת קיבלה יעל הודעה ממנהל הכספים במקום עבודתה על תיקון "הטעות", על הפחתת שכר מחודש פברואר 2011 וכן על עריכת בדיקה לחישוב גובה החוב שלה בגין תשלומי יתר ששולמו לה בשל הענקת דרגה בטעות.

יעל לא יכולה הייתה לצאת לפנסיה מוקדמת תוך הסכמה לשלילת ההכרה בתואר הראשון שלה והרעת תנאי השכר שלה לתקופת הפנסיה. היא ביקשה מנציבות שירות המדינה להאריך את מועד  הפרישה (שתוכנן לסוף חודש מרץ 2011) בחודש אחד עם שמירת התנאים שהוצעו לה, כדי לאפשר לה לערוך בירור, אולם בקשתה נדחתה. האישור שניתן לה ליציאה לפנסיה מוקדמת ותנאיו בוטלו והיא המשיכה בעבודתה כרגיל.

מיד לאחר שנאמר ליעל שהתואר הראשון שלה לא יוכר היא פנתה ליו"ר חטיבת בתי החולים בהסתדרות האחיות וביקשה את עזרתו. מכתב מטעמו הועבר אל מר מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות ובו פירוט העובדות הנוגעות ליעל עם בקשה לשינוי החלטתו. מר מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  השיב למכתב יו"ר חטיבת בתי החולים בהסתדרות בשלילה, בנימוק "שהעובדת לא הציגה דיפלומה שהוכרה כמזכה בפשרה שהתקבלה באותו בג"ץ". אין בתשובה כל התייחסות לעובדות שפורטו במכתב ואין בה הסבר המתחייב גם מעצם העובדה שהתואר הראשון של יעל הוכר בעבר במשך 11 שנה ובוטל על ידו באופן חד צדדי, אפילו מבלי לפנות אליה ואף על פי שעל פי דין חייב פקיד ציבור להשיב לפונים אליו תשובה מנומקת [ראה חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 (להלן: "חוק ההנמקות")].

במקביל לפנייתה של יעל אל הסתדרות האחיות היא פנתה אל המנהלת האדמיניסטרטיבית במקום עבודתה של יעל באמצעות עורך דין המכתב מפורט ומנומק. לאחר מכתב תזכורת נתקבלה תשובתה, לפיה העניין הועבר לטיפולו של מר מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות אשר קבע "שהעובדת לא הציגה דיפלומה שהוכרה כמזכה בפשרה שהתקבלה באותו בג"ץ".

כדי לחסוך בהוצאות משפטיות פנתה יעל לב"כ הסתדרות האחיות וביקשה ממנו להיפגש עם מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  בעניינה. בפגישה שהתקיימה סרב מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות  להכיר בתואר הראשון שבידי יעל, הן בנימוק שהכיתוב בתעודה אינו תואם את פסק הדין בבג"ץ 2870/98, והן בנימוק שהתואר שבידי יעל אינו מוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. נימוק נוסף חדש זה, שלא נטען קודם לכן כלפי יעל, הועלה על אף שנטען על ידו בהזדמנויות שונות בעבר ונדחה על ידי בתי הדין השונים לעבודה.

בעקבות זאת שלחה יעל בעצמה מכתב  למנכ"ל משרד הבריאות וביקשה את התערבותו. מכתבה הועבר לטיפול אל סמנכ"ל המשרד, אשר הפנה אותו למנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה וליועצת המשפטית של משרד הבריאות, וביקש מהם להשיב לה בהקדם. רק לאחר כחודשיים ומספר רב של פניות טלפוניות נוספות אל המחלקה המשפטית של משרד הבריאות, קיבלה יעל מכתב מיועצת משפטית במשרד הבריאות ובו דרישה להמציא אישור לכך שהיא הייתה תלמידה מן המניין באוניברסיטת בר אילן לאורך כל תקופת לימודיה, זאת כדי שהגורמים המוסמכים במשרד הבריאות יוכלו להמשיך  לטפל בפנייתה. דרישה זו אבסורדית לחלוטין, שכן אם כדי לקבל תואר אקדמי צריך סטודנט להיות תלמיד מן המניין, חזקה על יעל שבידה תואר אקדמי שהיא הייתה תלמידה מן המניין. מאידך, אם אין צורך בכך לשם קבלת תואר, אין סיבה שיעל תמציא אישור כאמור ואין זה נימוק המצדיק דחיית מתן התשובה לפניית יעל, שחייבת להינתן תוך 45 יום (לפי חוק הנמקות).

בצר לה עתרה יעל לבג"ץ וביקשה לחייב את משרד הבריאות ואת מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות, לקיים, לציית ולכבד כלפי יעל את פסק הדין שניתן בבג"ץ 2870/98 ביום 24.9.1999. חמישה ימים לאחר שהוגשה העתירה לביזיון חזרה בה היועצת המשפטית של משרד הבריאות מהדרישה שיעל תמציא אישור על היותה תלמידה מן המניין. היועצת המשפטית כתבה ליעל שהגורם המוסמך במשרד הבריאות (שהוא מנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה) החליט להכיר בתואר הראשון שלה ובעקבות זאת היא שובצה מחדש בסולם שכר אקדמאי לאחיות כבעלת תואר שני. פרקליטות המדינה הודיעה לבג"ץ שהעתירה התייתרה ומה שהיה ברור מלכתחילה אושר שוב, לא לפני שמנהל תחום בכיר שכר ויחסי עבודה במשרד הבריאות גרם לעותרת שנה שלמה של עגמת נפש מיותרת, ערב צאתה לפנסיה. למרבה המזל, הפעם חייב בג"ץ את המדינה בתשלום הוצאות המשפט שנגרמו למערערת, בשל התנהלות המדינה והשיהוי במתן החלטתה, זאת על אף שלא התקיים דיון בעתירה.

הערה: אל היבטים משפטיים של הטענות וההחלטות הקשורות לנושא ההכרה בתואר אתייחס במאמר נוסף, בשל קוצר מקום.

דניאל אשכר, עו"ד